|
כתבתי את זה בשיעור תנ"ך, לא הצלחתי להתרכז (בסיפור כמובן... חחח)
בכיתי הרבה, הייתי רעב, והאוויר היה מחניק. הקור כבר הפסיק להפריע, מצאתי חלוק קרוע, והתעטפתי בו חזק, ניסיתי שינחם אותי, אך הוא היה סתם סמרטוט, איננו מתקרב לחיבוקה המנחם של אמא. ביום רגיל לא הייתי מצפה לחיבוק זה, הייתי דוחהו עם מעט תרעומת. הייתי בן 11, ולא מתאים לי לקבל חיבוק מאמא. עכשיו הצטערתי שלא קבלתי את חיבוקה כשהציעה. המחשבה עליה הכאיבה מידי, וניסיתי לחשוב על דברים אחרים כמו אוכל, אוכל זה טוב...
אני זוכר שלפני כמה ימים, אמא אמרה בשקט שדבר כזה עלול לקרות. היא אמרה את זה בשקט בגלל שהמלך לא הרשה לדבר על זה. אוכל כבר היה חסר הרבה זמן, המצור החל בחודש העשירי, אבל עדיין היה אסור לדבר על כך. אבל עכשיו כבר לא הייתה לכך כל חשיבות.
אבא שלי נלקח לפני 11 שנה, ממש אחרי שנולדתי.
"יתומים היינו ואין אב, אימותינו כאלמנות" (איכה ה,ג)
אחותי הגדולה אמרה לי שאמא בכתה במשך שבוע שלם. גם השכן נלקח, ועוד רבים מהעשירים של העיר. גם המדענים נלקחו, וכל הכסף וכלי הנשק. הם אפילו לקחו את הכסף מבית המקדש. מבית המקדש!!! ראיתי את בית המקדש כל יום. כשלא היה לי מה לעשות הייתי הולך וצופה לכיוונו, ואל מחוץ לעיר, אל הנוף הנפרש מאחוריו. רציתי ללכת ולראות את הגבעות. לראות את השבילים, ואולי אפילו לראות אריה באחד היערות, אבל לא יכולתי לצאת. הבבלים נמצאים באזור כבר הרבה זמן, ולא נראה לי שנצליח לנצח אותם. הם ניצחו את אשור פעם. אני זוכר שמישהו אמר, שאם נמשיך לבטוח במצרים אז זה יהיה הסוף שלנו. הוא אמר את זה בשם ירמיהו. ירמיהו הנביא. לא הבנתי למה אנשים לא מקשיבים לנביא, הוא הרי יודע הכל. אבל אמא אמרה לי שלפעמים לא נעים ולא נח להקשיב למה שהוא אומר. היא אמרה שאנשים מעדיפים להלחם, ולא להיכנע. אבל ירמיהו אמר שלא מגיע לנו להינצל, כי אנחנו לא מקשיבים לא-להים שלנו. אף אחד לא האמין למה שהוא אמר, זה לא היה הגיוני שבית המקדש יחרב, ולא יהיה יותר. הוא עמד שם כבר יותר מ400 שנים!!! אין שום דבר שעומד כל כך הרבה זמן. שום דבר. תנסו אתם לחשוב על משהו שהחזיק חצי מזה. אני בטוח שלא תחשבו על מדינה שעומדת כל כך הרבה זמן. וזה אפילו בית, לא מדינה. והוא עומד כל כך הרבה זמן, זה לא יכול להיות שהוא יחרב. זה לפחות מה שאנשים אמרו, אבל ירמיהו הנביא אמר שזה יקרה וכולם צחקו עליו. הם אפילו עינו אותו. פעם אחת רציתי ללכת ולעזור לו, הם הרביצו לו, ודם ירד לו מהראש, אבל אמא לא נתנה לי ללכת. אז זאת הייתה הפעם האחרונה שבכיתי, אני פחדתי שיהרגו אותו כמו שהרגו את הנביא אוריהו .
"ויוציאו את אוריהו ממצרים, ויביאוהו אל המלך יהויקים, ויכהו בחרב, וישלך את נבלתו אל קברי בני העם" (ירמיהו כו כג)
הבבלים פרצו אל העיר לפני בערך חודש. אמא שלי רצתה ללכת להביא אוכל לפני שבוע, ועוד לא חזרה. פחדתי הרבה, ואכלתי שאריות בחורבות. ברחובות הסתובבו פרשים על סוסים, ושרפו מידי פעם בתים. כל פעם שהם עברו, אני התחבאתי מהר. ראיתי מה קרה לילד שלא התחבא בזמן. הם בדיוק לקחו את אבא שלו, והוא רץ אחריהם בבכי, רציתי לרוץ אליו ולהזהיר אותו, רציתי לרוץ ולנחם אותו, אני יודע איך הוא הרגיש, אבל לא הצלחתי לזוז, פחדתי מידי. לא רציתי שגם לי יקרה מה שקרה לו...
"קשת וכידון יחזיקו, אכזרי הוא ולא ירחמו, קולם כים יהמה, ועל סוסים ירכבו" (ירמיהו ו,כב)
עכשיו אנשים התחילו להיזכר בכל מיני מגילות. היו שם גם דברים של משה הגדול. הוא היה לפני המון זמן, אפילו לפני שהיה בית המקדש. והוא הזהיר שאם לא נתנהג כמו שצריך, אז יהיה גלות, ובית המקדש יחרב. לא הבנתי למה אנשים לא הקשיבו לו, אבל הוא היה כל כך מזמן, אז אולי הם שכחו אותו?
לפתע, נשמעו קריאות צער מכל עבר. שמעתי נשים זועקות, וילדים בוכים. ראיתי מה שראו כולם ודמעות עלו בעיני. בית המקדש עלה באש. הבבלים הרסו הכל, ועכשיו כבר לא יהיה בית המקדש... לא יכולתי אפילו לחשוב על זה, כמעט נחנקתי מדמעות, זה לא ייתכן, מה נעשה עכשיו, לאן נלך?! תמיד היה בית מקדש...
אישה אחת זעקה בכיכר, בכתה בקול – "עתה כבר לא יהיו יהודים. אם אין בית מקדש, אז גם לא יהיו יהודים". אבל אני ידעתי למרות הכל.
בכיתי הרבה, אבל זכרתי את מה שאמר ירמיהו, שבסוף כולם יחזרו, ויהיה בסדר. יהיה גם עוד בית מקדש.
"ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, נאום ה', כי איתך אני, כי הינני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים..." (ירמיהו מו, כז)
אני בטוח שהיהודים לא יעלמו, אני יודע שיהיו יהודים אפילו עוד 300 שנה, אפילו יותר. אבל הייתי עדיין עצוב. לא מצאתי את אמא.
אם אתם לא אוהבים בגלל שזה תנ"ך אז אל תעירו...
_________________
|
