משחק רשת: שדות התהילה

אי שם מעבר לספר-פרק ג'
כל מה שיכולתי לחשוב במהלך הנפילה היה "וואו זה לוקח הרבה זמן".דמיינו נפילה כמו בסרטים: עוברים בבטן האדמה עם שכבות צהובות, חומות, אדומות, פה ושם שלד של דינוזאור או נעל קבורה. לאחר משהו שנראה כמו נצח הרגשתי שאני מתחיל להתחמם, כמעט להישרף. הרגשתי שאני מתחיל לשנות תנוחה, כעת נפלתי כלפי מעלה. הרגשה מוזרה, כמו בלונה פארק. לפתע תחושת השרפה חלפה והתחלתי להרגיש כאילו אני מרחף. לאחר מספר דקות נזרקתי שוב לאוויר העולם. הייתי באמצע כיכר סואנת מסביבי אלפי אנשים ממהרים לדרכם, חלקם בעניבות וחליפות מהודרות אך רובם לבשו בגדי כפר פשוטים, בגדים חומים עשויים סיבים נוקשים וכובע מוזר מעל לראשם: פירמידה צהובה בעלת בסיס עגול. בצדי הרחובות היו אנשים שמכרו דברים תכשיטים,רובים,בגדים,כלבים מטוגנים ואוכל מגעיל כזה או אחר. אחרי ההלם הראשוני של הפגישה ב"אוכלוסיה האקזוטית" שמתי לב שאני רטוב עד ללשד עצמותי. שמעתי פעמי לכיוון דוכן הבגדים הקרוב. נחשו את מי פגשתי שם בדיוק מסיים לקנות את בגדיו בדולרים ירוקים למהדרין? צדקתם! בפרצוף החיוור עם השיער ועיניים אדומות כדם שרדף אותי עד שהגעתי למקום המוזר הזה. בשקט דממה הלכתי אל מאחוריו אך הוא כנראה ראה אותי והחל לרוץ. להפתעתי הרבה ההמון ברחוב נפצה לשניים. כאילו האוכלוסיה רגילה למרדפים ואינם מעוניינים להפריע לאחד כזה. בעודי רודף אחרי השטן ההוא חשבתי בלבי "לאיזה מן מקום הגעתי?!".
"שונא אותו! שונא שונא שונא!! לא אכפת לי אם אני נשמע כמו תינוק, זה ממש מרושע להשתמש בקישור שאני(!) פתחתי כדי להעביר אותנו למקום הנוראי הזה. והמאנייק שעשה את זה לא חסך בכוחותיו והעביר את שנינו לאותו מקום." את כל המחשבות הללו חשבתי בעודי בורח מגרגורי אשר בדרך פלא זהה אותי. כנראה עוד אחד מתעלוליו המרושעים של האדם הזה. הערה לעצמי "אף פעם אל תרוץ ותחשוב ביחד".
גרגורי רזניק נתקל בקיר ואפו החל לדמם. מספר שניות מאוחר יותר מתנשם ומתנשף הגיע גרגורי רזניק ותפס בחולצתו. מוזר לראות 2 אנשים שונים כל כך ובכל זאת לדעת שהם זהים בתכליתם. הגיע הזמן להחשף חשבתי לעצמי.
"מה לעזאזל קורה פה?" צעקתי על אדום העיניים. בקול חנוק מדמעות כאב ענה האיש בקול זהה לשלי "אין לי מושג אבל אתה מוכן לעזור לי לקום?" מופתע מהתשובה הושטתי את ידי אליו. "אל תגע בו!" צעק משהו, "זה יהיה ממש לא נעים". משכתי את ידי והתרחקתי מספר צעדים כאינסטינקט. איש זקן בעל זקן ארוך לבן צעד לעברינו. פניו היו שחומות-צהובות ועיניו מלוכסנות, הוא לבש בגד גס ואת הכובע המוזר לראשה אך עיניו שקפו חוכמה רבה. "אני הון-דון, גרגורי, ברוכים הבאים לסין". מעיניו של אדום העיניים ניבט זעם טהור הוא רץ בשיא כוחו ונתקל בי עד שהספקתי לקום הוא כבר לא היה שם וכל מה ששמעתי היה קולו של הזקן "אוי ואבוי, הנה זה מתחיל שוב"..
*סין היא תמיד בצד השני של העולם ^^

*סין היא תמיד בצד השני של העולם ^^

זה נכון... חחחחחחחחח
כל מי שיחפור דרך האדמה יגיע לסין...

עדיין חסר טיפה יותר מתח (כדי שאנשים ימשיכו לקרוא) -
היית צריך נגיד לכתוב במשפט אחד למה אסור לו לגעת בעצמו...
משהו שיגרום לי לחשוב על זה קצת בהמשך.

מה שחדש הודגש.
הפיסוק נכון?

לגבי הפיסוק - לא ראיתי משהו בעייתי בצורה זועקת..., יותר מזה, גם אני לא ממש יודע חח

לגבי התוספת, עדיין חסר לי משהו - קשה לי להסביר את זה, ויכול להיות שזו רק בעייה אצלי -
נראה לי שצריך שהקורא יצפה למשהו שאמור לקרות, לדוג' -

-- "ממבטו נשקפה אימה טהורה" במקום - משהו ממש לא נעים...
שהתיאור של המקרה יספר בין השורות על משהו, ולא בצורה ישירה...

עוד אפשרות היא לסיים את הפרק במצב שגורם לקורא לחשוב שבכל זאת הם נגעו אחד בשני - זה יגרום לנו לתהות מה בכל זאת קרה. (בפרק הבא יכולות להיות התוצאות, או לחילופין שיתגלה בטוויסט קטן שבעצם הם לא נגעו אחד בשני...)

בכל אופן, זו רק דעתי, ואולי כדאי לשמוע גם דעות של אחרים...
בהצלחה